"כששום דבר לא הולך - ריצה מחייבת אותי להמשיך קדימה."
7 לאוקטובר. אני בכלל גר בתאילנד. שבת בצהריים, חוף עם נוף עוצר נשימה. מקבלים הודעה: "תבדקו שההורים בסדר." חישוב מהיר בראש - עכשיו השעה בארץ באזור 6:30 בבוקר. עוד לא מבין מה הכוונה. היה מספיק לפתוח את הטלגרם ולהבין תוך דקה את המצב. המוח סירב להאמין לסרטונים, ניסה למצוא הסבר - אבל תוך חצי שעה די הבנתי את התמונה. כמו חברה שלוקח פחות מדקה לכבות את כל הפעילות - SHUT DOWN.
מה עושים מכאן?
הכתבה הזאת לא תדבר על המלחמה, אלא על איך ריצה שמרה עליי שפוי בתקופה הזאת, ואולי תעזור לעוד מישהו לקום ולעשות משהו.
אחרי תקופה שנתתי לעצמי לשקוע, הבנתי שאני חייב להתרומם. לא ברמה העסקית אפילו - אלא גופנית ונפשית. בלי גוף ונפש חזקים אני אתקע במצב של חוסר עשייה שלא יביא אותי לשום מקום. וכאן נכנסת הריצה לתמונה.
לא החלטתי לרוץ כדי להיות בכושר - החלטתי לרוץ כדי לפעול, כדי לקחת שליטה על דבר אחד שאני יכול. החלטתי לרוץ כי אני יכול לעשות את זה בכל מקום ובכל מצב.
ב-8.10 - על קו הזינוק
קשה להאמין, אבל ב-8 לאוקטובר עמדתי על קו זינוק של תחרות ריצה שנרשמתי כמה שבועות לפני. אנשים עומדים מחייכים מסביבי, ואצלי בראש עדיין ערפל, סרטונים שרצים בלי סוף. כל מה שרץ לי בראש זה להתאבד על הריצה הזאת.
כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש עד שהבנתי: אני לא מהיר, לא בכושר, אני הולך להפסיק לחשוב ולהתמקד בידיים שלי ובגוף. וכך היה. זאת הייתה ריצה מאוד טכנית. מדיטציית ריצה. יש אנשים שקופאים, יש אנשים שצועקים, ויש אותי - שרץ. רץ בשביל לפרוק. אותה התחושה שאני כל כך אוהב - שאני בזון. לא חושב על כלום. היא החזיקה 23 דקות עד שעברתי את קו הסיום.
חזרה לריצה מסודרת
לאט לאט התחלתי לרוץ מסודר 3-4 פעמים בשבוע. נהייתה לי סיבה לקום בבוקר, יש לי משימה לעשות ולעמוד בה. לסיים את מה שהמאמנת אמרה.
בעזרת הריצה אני מצליח לשמור על עצמי מאופס יותר וחד יותר. אני עדיין בגלים של בלבול - גלים של עליות וירידות. אבל תמיד באמצע מחכה לי אימון ריצה. זה הסייף שלי.
הריצה שומרת אותי שפוי בתקופה המטורפת הזאת. אין לה שום קשר לכושר, אין לה שום קשר לריצה מהירה ותחרויות. הריצה היא אמצעי לשמור עליי שפוי.
מה שומר עליכם שפויים בימים אלו?