בימים האחרונים, בזמן שניסיתי להקליט סרטון לאינסטגרם, מצאתי את עצמי נתקל במכשול לא צפוי: השקט. המוח שלי, שבדרך כלל מתוח ומלא במחשבות ורעיונות, התעורר במצב של שקט מוחלט. אפילו במהלך הריצה הארוכה של שבת, וגם באימון המהיר של היום - השקט הזה ליווה אותי ולא מצאתי מילים מול המצלמה.
השעה הזאת ביום, שבה אני מנותק מהמדיה, מהפוסטים, מהרילס, מכל הפודקאסטים ומכל המומחים - היא השעה שאני הכי אוהב. ריצה שאני מצליח לנתק את המחשבות ולשמור על שקט - זה פשוט מבורך.
שקט - משאב שהולך ונעלם
מזמן שאני מרגיש ש"שקט" זה משאב שהולך ונעלם, ואפילו נגנב - במיוחד כשחושבים על המרחב הדיגיטלי. בין כל סרטוני הרילס באינסטגרם ובטיק-טוק, קשה למצוא תוכן איכותי ברשת. הסרטונים ערוכים כל כך טוב, לפי הספר, במטרה אחת: לגרום להמשיך לצפות. ובמטרה שנייה: למכור איזה קורס בינוני. יחד עם האלגוריתם שמתאים לנו בדיוק את התכנים שאנחנו אוהבים - ההתנתקות הפכה ללא פשוטה. עד שאתה שם לב שעברה כבר שעה וראית ולא ראית כלום בו-זמנית.
אולי בגלל זה אני מוצא את עצמי נמשך יותר ויותר לכתיבה. אני רוצה לגרום לאנשים לעצור, לקרוא, להתעמק - ללא הפרעות ויזואליות שקופצות לעיניים. זה אולי נשמע old school, אבל יש בזה משהו אינטימי, כמו לקרוא ספר או יומן.
ממהרים לשום מקום
בסוף אני מרגיש שאנחנו תמיד ממהרים - אפילו ברשת. אם פעם היו מדברים על 3-6 שניות לתפוס את הצופה, היום אנחנו מחליטים תוך 1-2 שניות אם משהו מעניין אותנו או לא.
המאמר שאתם קוראים היה גם בפוסט, ו-95% מהאנשים פשוט לא הגיבו לו. מתוך אלה ששמו לייק - אני די בטוח שרובם לא קראו עד הסוף. "כי מה עכשיו לקרוא?"
בסוף - לאן אנחנו ממהרים?
גם אני אוהב את ה"רעש", קשה לברוח ממנו. אבל כשיש לי שקט בראש - מבלי לשבת ולעשות מדיטציה - זה מבורך. ומבחינתי הריצה עושה את שלה בקטע הזה.
איפה אתם מוצאים את השקט במהלך היום?