בימים האחרונים, בזמן שניסיתי להקליט סרטון לאינסטגרם, מצאתי את עצמי נתקל במכשול לא צפוי: השקט. המוח שלי, שבדרך כלל מתוח ומלא במחשבות ורעיונות, התעורר במצב של שקט מוחלט. אפילו במהלך הריצה הארוכה של שבת, וגם באימון המהיר של היום, השקט הזה ליווה אותי - מה שהשאיר אותי ללא מילים מול המצלמה.
השעה הזו ביום, שבה אני מנותק מהמדיה, מהפוסטים, מהרילס, מכל הפודקאסטרים ומכל המומחים - היא השעה שאני מאוד אוהב ביום.
"שקט" - משאב שהולך ונעלם
מזמן שאני מרגיש ש"שקט" זה משאב שהולך ונעלם, ואפילו נגנב, במיוחד כשחושבים על המרחב הדיגיטלי. בין כל סרטוני הרילס באינסטגרם או טיקטוק, קשה למצוא תוכן איכותי ברשת. הסרטונים ערוכים כל כך טוב, במטרה אחת - לגרום להמשיך לצפות. האלגוריתם שיודע להתאים לנו את התכנים שאנחנו אוהבים הפך את ההתנתקות ללא פשוטה, עד שאתה שם לב שעברה כבר שעה וראית ולא ראית כלום בו זמנית.
ממהרים לשום מקום
בסוף אני מרגיש שאנחנו תמיד ממהרים - גם ברשת אנחנו ממהרים. אם פעם היו מדברים על 3 עד 6 שניות לתפוס את הצופה, אני מאמין שהיום אנחנו מחליטים תוך 1-2 שניות אם משהו מעניין אותנו או לא.
אני אוהב מספרים - הם תמיד מספרים לי סיפור. למשל, המאמר שאתם קוראים היה גם בפוסט, ו-95% מהאנשים פשוט לא הגיבו לו. ומתוך אלו ששמו לייק - רובם כנראה לא קראו עד הסוף. "כי מה עכשיו לקרוא?"
בסוף לאן אנחנו ממהרים?
אסיים בזה, שגם אני אוהב את ה"רעש" - קשה לברוח ממנו. כיף ליפול לאותם הסרטונים המצחיקים. זה כמו לכבות את המוח. אז כשיש לי שקט בראש בלי לשבת לעשות מדיטציה - זה מבורך. ומבחינתי הריצה עושה את שלה בקטע הזה.
איפה אתם מוצאים את השקט במהלך היום?